"ריסוק הדמוקרטיה", כך זועקים הפרסומים בימים האחרונים בנוגע למהלכים שיוצאים מלשכת ראש הממשלה. "חומת מגן לדמוקרטיה" זה השם שנבחר להפגנה של מפלגות האופוזיציה שנערכה אמש (שבת). הם צודקים כמובן: המהלכים שמתכנן נתניהו הם מסוכנים אם אכן יעברו - הם יקרבו אותנו למדינות כמו רוסיה וטורקיה, שם כבר מזמן השליטים הם כל-יכולים. לכן, חובה להתנגד לניסיונות שלו לבצר את מעמדו ולרסק את המנגנונים שמאפשרים לבקר אותו ואת מדיניותו. אך יותר משחייבים להתנגד להם, את המהלכים הללו חייבים לנצח. האם, באופן בו מתארגנת המערכת הפוליטית כרגע, נוכל לנצח? התשובה היא לא.
אם במפלגות האופוזיציה בונים רק על הציבור הליברלי שיקום ויתנגד לריסוק הדמוקרטיה, הם עתידים לגלות שהם במיעוט, ושעל בסיס הציבור הזה לבדו אי אפשר לנצח. הציבור המדובר, שאכפת לו מבית המשפט העליון או מ"הדמוקרטיה", הוא ברובו יהודי, אשכנזי, חילוני ומשוייך לעשירונים העליונים בחברה. אם נבנה רק על מי שבשבילם מעמדו של בתי המשפט, וספציפית בג"ץ, הוא קדוש - נגלה שזה בכלל לא רוב העם.
האמת היא, שבשביל חלקים גדולים מאוד בציבור, בית המשפט העליון לא נתפס כחומת מגן לחייהם, ו"דמוקרטיה" היא מילה מופשטת למדי שלא נוכחת בחייהם ביום-יום. בשבילם, בית המשפט הוא לא כלי מאבק שמוכיח את עצמו שוב ושוב: לא כשהם עומדים בפני פינוי מהבתים שלהם בגלל שכריש נדל"ן רוצה לבנות שם מגדל חדש; לא כשמנתקים להם את החשמל או כשהם עומדים מול הבנקים וצווי העיקול; לא כשמקצצים להם בקצבאות, או כאשר הממשלה דנה אותם לחיים בעוני; לא כשהורסים את הכפר הלא מוכר שהם חיים בו בנגב, על מנת לבנות במקומו ישוב יהודי; ולא כשהמשטרה מסמנת אותם ומתירה את דמם רק כי הם "נראים חשודים". במקרים האלה, בג"ץ הוא לא מגן העם והוא לא בצד של העם.
אם רוצים לנצח במאבק על הדמוקרטיה ונגד ביצור שלטונו של נתניהו, חייבים להיות כנים ולומר לעצמנו שבצדק, בג"ץ נתפס בחלקים גדולים בחברה (כנראה שברובה) כעוד מוסד של האליטה הכלכלית והחברתית בישראל. ועל בסיס העובדה הפשוטה הזו, נתניהו בנה בכישרון רב משוואה פוליטית מנצחת: או שאתם עם העם, או שאתם עם האליטות ובג"ץ. במשוואה הזו, המתנגדים שלו מלוהקים באופן אוטומטי לתפקיד המיעוט האליטיסטי שלא סופר את העם, לא נאבק בשבילו, ורק עסוק בביצור שליטתו במוסדות המדינה. וכך, היוצרות מתהפכות ונתניהו מציג עצמו כקורבן, ואילו מי שמבקשים להגן על הדמוקרטיה מוצגים כתוקפן.
אפשר להתרגז על המיתוג של המחנה הליברלי בתור "אליטה", אבל זה לא ישנה את העובדה שהמשוואה הפוליטית של נתניהו קיימת ואפקטיבית מאוד. עליה מבוססת המתקפה הנוכחית שלו לביצור מעמדו ולריסוק הביקורת נגדו ונגד מדיניותו. מהמשוואה הזו שואבים המהלכים של נתניהו את הכוח שלהם. אם אתם לא מאמינים לי, פשוט תקשיבו לכל אחד מחברי הכנסת של הליכוד שאומר בדיוק את המסרים האלה בשבועות האחרונים - "האליטה גונבת לנו את המדינה וצריך להחזיר את הכוח לעם".
אני מלא הערכה לכל עורכי הדין, העיתונאים, אנשי האקדמיה, אנשי הצבא והעסקים, השופטים בדימוס וחברי הכנסת של כחול-לבן, מרצ והמחנה הציוני שפועלים בימים האחרונים על מנת להחיש את ההתארגנות למאבק נגד מהלכי החקיקה של נתניהו. אבל לא הכוחות האלה יכולים לנצח במאבק. לא האנשים האלה צריכים לעמוד בחזית המאבק הזה. מי שצריכים להישמע ולקבל את מרכז הבמה במאבק הזה, הם דווקא מי שצריכים את הדמוקרטיה באמת. מי שבשבילם הדמוקרטיה של היום לא מספיקה, מי שנפגעים בכל יום מהמדיניות של נתניהו יותר מכולם.
המאבק נגד מהלכיו של נתניהו לא צריך להיות "למען הדמוקרטיה" או "למען בג"ץ", שני דברים שבכנות, לא מעוררים רצון רחב להיאבק עליהם. המאבק צריך להיות נגד המדיניות של נתניהו, שנועדה להעניק לו חסינות מפני ביקורת, חסינות מפני העם. אם נתניהו יצליח ואנחנו נכשל - המדינה הזו תעבוד אפילו יותר בשביל מיעוט קטן של מתנחלים ובעלי הון, ותזנח את האינטרסים של כל השאר. זה צריך להיות לב המאבק שלנו, והאנשים שצריכים שמדיניותה של הממשלה תעבוד בשבילם צריכים להוביל את המאבק הזה.
אם נשכיל לבנות את המאבק הזה, במקום כמאבק "להגנת הדמוקרטיה" שמובל על ידי אנשים שהדמוקרטיה מעניינת אותם, כמאבק שבו ברור שהדבר עליו אנחנו נאבקים הוא שיתעסקו בנו ובחיים שלנו במקום בנתניהו ובחוקים שטובים לו ושרעים לנו - אז אולי יהיה לנו גם סיכוי לנצח.
"ריסוק הדמוקרטיה", כך זועקים הפרסומים בימים האחרונים בנוגע למהלכים שיוצאים מלשכת ראש הממשלה. "חומת מגן לדמוקרטיה" זה השם שנבחר להפגנה של מפלגות האופוזיציה שנערכה אמש (שבת). הם צודקים כמובן: המהלכים שמתכנן נתניהו הם מסוכנים אם אכן יעברו - הם יקרבו אותנו למדינות כמו רוסיה וטורקיה, שם כבר מזמן השליטים הם כל-יכולים. לכן, חובה להתנגד לניסיונות שלו לבצר את מעמדו ולרסק את המנגנונים שמאפשרים לבקר אותו ואת מדיניותו. אך יותר משחייבים להתנגד להם, את המהלכים הללו חייבים לנצח. האם, באופן בו מתארגנת המערכת הפוליטית כרגע, נוכל לנצח? התשובה היא לא.
אם במפלגות האופוזיציה בונים רק על הציבור הליברלי שיקום ויתנגד לריסוק הדמוקרטיה, הם עתידים לגלות שהם במיעוט, ושעל בסיס הציבור הזה לבדו אי אפשר לנצח. הציבור המדובר, שאכפת לו מבית המשפט העליון או מ"הדמוקרטיה", הוא ברובו יהודי, אשכנזי, חילוני ומשוייך לעשירונים העליונים בחברה. אם נבנה רק על מי שבשבילם מעמדו של בתי המשפט, וספציפית בג"ץ, הוא קדוש - נגלה שזה בכלל לא רוב העם.
האמת היא, שבשביל חלקים גדולים מאוד בציבור, בית המשפט העליון לא נתפס כחומת מגן לחייהם, ו"דמוקרטיה" היא מילה מופשטת למדי שלא נוכחת בחייהם ביום-יום. בשבילם, בית המשפט הוא לא כלי מאבק שמוכיח את עצמו שוב ושוב: לא כשהם עומדים בפני פינוי מהבתים שלהם בגלל שכריש נדל"ן רוצה לבנות שם מגדל חדש; לא כשמנתקים להם את החשמל או כשהם עומדים מול הבנקים וצווי העיקול; לא כשמקצצים להם בקצבאות, או כאשר הממשלה דנה אותם לחיים בעוני; לא כשהורסים את הכפר הלא מוכר שהם חיים בו בנגב, על מנת לבנות במקומו ישוב יהודי; ולא כשהמשטרה מסמנת אותם ומתירה את דמם רק כי הם "נראים חשודים". במקרים האלה, בג"ץ הוא לא מגן העם והוא לא בצד של העם.
אם רוצים לנצח במאבק על הדמוקרטיה ונגד ביצור שלטונו של נתניהו, חייבים להיות כנים ולומר לעצמנו שבצדק, בג"ץ נתפס בחלקים גדולים בחברה (כנראה שברובה) כעוד מוסד של האליטה הכלכלית והחברתית בישראל. ועל בסיס העובדה הפשוטה הזו, נתניהו בנה בכישרון רב משוואה פוליטית מנצחת: או שאתם עם העם, או שאתם עם האליטות ובג"ץ. במשוואה הזו, המתנגדים שלו מלוהקים באופן אוטומטי לתפקיד המיעוט האליטיסטי שלא סופר את העם, לא נאבק בשבילו, ורק עסוק בביצור שליטתו במוסדות המדינה. וכך, היוצרות מתהפכות ונתניהו מציג עצמו כקורבן, ואילו מי שמבקשים להגן על הדמוקרטיה מוצגים כתוקפן.
אפשר להתרגז על המיתוג של המחנה הליברלי בתור "אליטה", אבל זה לא ישנה את העובדה שהמשוואה הפוליטית של נתניהו קיימת ואפקטיבית מאוד. עליה מבוססת המתקפה הנוכחית שלו לביצור מעמדו ולריסוק הביקורת נגדו ונגד מדיניותו. מהמשוואה הזו שואבים המהלכים של נתניהו את הכוח שלהם. אם אתם לא מאמינים לי, פשוט תקשיבו לכל אחד מחברי הכנסת של הליכוד שאומר בדיוק את המסרים האלה בשבועות האחרונים - "האליטה גונבת לנו את המדינה וצריך להחזיר את הכוח לעם".
אני מלא הערכה לכל עורכי הדין, העיתונאים, אנשי האקדמיה, אנשי הצבא והעסקים, השופטים בדימוס וחברי הכנסת של כחול-לבן, מרצ והמחנה הציוני שפועלים בימים האחרונים על מנת להחיש את ההתארגנות למאבק נגד מהלכי החקיקה של נתניהו. אבל לא הכוחות האלה יכולים לנצח במאבק. לא האנשים האלה צריכים לעמוד בחזית המאבק הזה. מי שצריכים להישמע ולקבל את מרכז הבמה במאבק הזה, הם דווקא מי שצריכים את הדמוקרטיה באמת. מי שבשבילם הדמוקרטיה של היום לא מספיקה, מי שנפגעים בכל יום מהמדיניות של נתניהו יותר מכולם.
המאבק נגד מהלכיו של נתניהו לא צריך להיות "למען הדמוקרטיה" או "למען בג"ץ", שני דברים שבכנות, לא מעוררים רצון רחב להיאבק עליהם. המאבק צריך להיות נגד המדיניות של נתניהו, שנועדה להעניק לו חסינות מפני ביקורת, חסינות מפני העם. אם נתניהו יצליח ואנחנו נכשל - המדינה הזו תעבוד אפילו יותר בשביל מיעוט קטן של מתנחלים ובעלי הון, ותזנח את האינטרסים של כל השאר. זה צריך להיות לב המאבק שלנו, והאנשים שצריכים שמדיניותה של הממשלה תעבוד בשבילם צריכים להוביל את המאבק הזה.
אם נשכיל לבנות את המאבק הזה, במקום כמאבק "להגנת הדמוקרטיה" שמובל על ידי אנשים שהדמוקרטיה מעניינת אותם, כמאבק שבו ברור שהדבר עליו אנחנו נאבקים הוא שיתעסקו בנו ובחיים שלנו במקום בנתניהו ובחוקים שטובים לו ושרעים לנו - אז אולי יהיה לנו גם סיכוי לנצח.
רצועה עם דברים שקשורים למגזין
